שעה ורבע בדיוק אני נוסע מביתי בגוש דן אל חברים בקליה שעל שפת ים המלח. כל כך קרוב, ובכל זאת , כל כך רחוק. אני עוזב את השפלה הצפופה, הפקוקה, הגועשת וחסרת השלווה, עולה אל גב ההר, הטעון המסוכסך, שאף בו אני מתקשה למצוא שלווה, חוצה את ירושלים ומתגלגל דרך מדבר יהודה אל ים המלח. פתאום יש מרחבים שאליהם אני תמיד נמשך, קו אופק מקצה ועד קצה, ואפילו הסכסוך הטריטוריאלי המעיק, המלווה את חיינו נראה פתאום קצת יותר ידידתי.
השקט הזה, שאורח לרגע יטעה ויחשוב ששום דבר לא קורה בו, הוא כסות לעושר עצום של גיאולוגיה והיסטוריה – עתיקה ועכשווית.
יש ב"רשימת המלאי" בחבל ארץ קסום זה את "המקום הכי נמוך בעולם", הרי מלח, סדום ועמורה, את אחת הערים הקדומות בתבל, מגילות גנוזות, מצדה המיתולוגית, מנזרים תלויים על צוק, מעיינות וקניונים ושיטפונות של חורף. סיפורי תעשייה חלוצית של פעם ותעשיית ענק עכשווית, תעשיית יופי ותיירות מרפא ועסקי 'וסמטיקה ולצידן יעל, שפן סלע ואפילו נמר.
נדיר למצוא אזור שבפרק זמן אנושי אפשר לראות בו שינויים שלרוב עובדים בקבועי זמן גיאולוגיים. אבל פה זה קורה.
ים המלח כבר מזמן לא נראה כמו במפות שעליהן גדלנו. היום נותר אגן צפוני ההולך ומתייבש במהירות, אגן דרומי – שהוא למעשה בריכות אידוי של מפעלי ים המלח, ובתווך – איזור מיובש, מדהים ביופיו שמופיעו שונים ומוזרים – ומשתנים בכל פעם שאני מצלם אותם.
פעם כגיאולוג, תהיתי על סודות המקום אך מאז שהמרתי את הפטיש במצלמה, אני מתענג בעיקר על עושר הצורות והגוונים שבכל טיסה ( ורק בטיסה ניתן לראות זאת), נראים אחרת.
לעיתים נראה לי ים המלח כמגרש משחקים אחד גדול, ואני – כילד קטן, תר בו אחר אוצרות ודולה בו פנינים. פיזרתי לפניכם את הפנינים -ו ואתם מוזמנים לשזור את המחרוזת.
…ועם ההנאה מכל היופי הזה מתגנבת לליבי גם דאגה – לאיזור שאולי הולך ונעלם, והחשש שמא אנו, בני האדם התערבנו יותר מידי ועלינו לעצור לרגע ולחשוב איך לעזור לו להישאר מה שהוא לפני שיהיה מאוחר מדי.
דובי טל